פסקי דין

פרופ' אברהם רפפורט מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה. הנכות שקבע המומחה עומדת על 100% לפי סעיף 29(7)(ב)2 לתוספת הראשונה לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956. באשר לתחזית לעתיד, כתב המומחה כי המצב סטטי ולא צפוי שיפור אלא החמרה עקב הפגיעה המוחית הנרחבת. כן עלולה להתפתח גם אפילפסיה פוסט טראומטית. המומחה זומן על ידי הנתבעים לחקירה על חוות דעתו אך אלה ויתרו בסופו של דבר על התייצבותו והסתפקו במשלוח שאלות הבהרה נוספות שעניינן הקיצור בתוחלת החיים. במסגרת השאלות הופנה המומחה, בין היתר, לספרו של זסלר על נפגעי ראש ולפרק שבו שעוסק בקיצור תוחלת החיים. בספר מופיעה טבלה שאליה התבקש המומחה להתייחס וממנה ניתן ללמוד על קיצור ממוצע בתוחלת החיים של 4.5 שנים לנפגעי ראש במצבו של התובע. המומחה התבקש להסכים כי זה הקיצור הצפוי בתוחלת חיי התובע. קביעת תוחלת קיצור תוחלת החיים מעוררת קושי ומחלוקות. עיון בנתונים המופיעים בספרות שאליה הפנו הנתבעים מעלה כי אין המדובר במסקנה חד משמעית, והדגשים שציין בא כוח התובעים אכן נראים בעלי משמעות. המחקר אינו עוסק בנפגעים בגילו של התובע אלא בנפגעים בגילאים 10-50, ונוכח הירידה שיש באחוז הקיצור בין נפגעים צעירים לבין נפגעים מבוגרים יותר לא מן הנמנע כי הנתון המתייחס לנפגע בגילו של התובע שונה. זאת ועוד, להבדיל מהנתונים הסטטיסטיים – חוות דעת של מומחה המתייחסת לתובע ובוחנת אותו על רקע הטיפול שניתן לו, והעזרה אותה הוא מקבל מאשתו והמטפלת. בהתייחס לנתונים פרטניים אלו, הפרוגנוזה צפויה להיות טובה יותר ולכן אין להניח קיצור כמו זה שנטען על ידי הנתבעים. מנגד, אין להתעלם מכך שגם לשיטתו של המומחה צפוי קיצור צנוע בתוחלת החיים, ועל דרך של אומדנה ביהמ"ש העריך אותו בקיצור של כ- 15% מתוחלת החיים הצפויה באופן שבו תוחלת חיי התובע תעמוד על תשע שנים וחצי. נושא אחר הוא התשלומים המשולמים על ידי הקרן לרווחה לנפגעי השואה באופן שוטף לסיעוד. במחלוקת זו, ביהמ"ש קיבל את עמדת התובעים לפיה אין מקום לניכוי הכספים המשולמים מהקרן, בכפוף לכך שככל שהקרן תחזור לנתבעים בתביעת השבה תישמר להם הזכות להגיש הודעה לצד שלישי כנגד התובעים. יש להעדיף את המצב שבו יתכן והנפגע ייהנה מפיצוי יתר, על פני האפשרות האחרת – הנאת המזיק מההטבה. מקור ההטבה הינו קרן שממומנת על ידי גורמי חוץ וממשלת ישראל לפיצוי נפגעי השואה, ואשר יועדה לסייע ולהיטיב את מצבם של נפגעי השואה, שהם נכים, בשל הסבל שסבלו בתקופת השואה. קשה במקרה כזה לקבוע כי התשלום שניתן על ידה נועד "לחסוך" כספים לחברת הביטוח המבטחת את הרכב שממנו נפגע התובע. מכאן, שוויתור הקרן על הטבת הנזק, ככל שיש ויתור כזה, יכולה להפוך אותו כהמחאת הזכות לגבות את השבת ההטבה לניזוק. בדרך זו רואים את הקרן כמי שהקנתה לתובע את הזכות לגבות את ההטבה שנתנה לו, ולכן גם אין לנכות את הסכום המשולם על ידי הקרן מתוך הפיצוי. עם זאת, מאליו מובן כי קביעה זו נשענת על ההנחה שהקרן לא תפעל לגביית ההטבה מהמזיק אלא המחתה אותה לניזוק, וככל שתדרוש את השבתה תעשה כן ממנו. ככל שהנחה זו לא תתקיים במציאות ברור כי לנתבעים, שאליהם תפנה הקרן, תעמוד הזכות להגיש הודעה לצד שלישי כלפי התובע בגין תביעת השבה שתקבל מהקרן, אם תקבל.

בתאונה מחרידה שבה נהרגו אם ובנה, האם היתה פרופ' לרפואה מובילה בתחום הראומטולוגי בישראל, בנה היה אברך בעל כישורים יוצאי דופן ואב ל- 11 ילדים. כתוצאה מהתאונה נותרו משפחות המנוחים עם שבר רגשי וכלכלי עצום, זאת בין היתר מאחר והמנוחה בשלל תואריה וניסיונה העשיר השתכרה שכר שהיה בו כדי לאפשר תמיכה וסיוע גם לילדיה ולנכדיה. בשל סעיף הקיים בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, אשר קובע כי לא יובא בחשבון שכר העולה על שילוש השכר הממוצע במשק, נוצר מצב אבסורדי בפסיקת הפיצויים בשל טענת חב' הביטוח, טיעון אשר התקבל בשני ערכאות (שלום ומחוזי). הטיעון היה שמחד הכנסתה של המנוחה תוגבל לתקרת שילוש השכר הממוצע במשק ומנגד ינוכה משכר זה שווי הפנסיה המשתלמת לבעלה. טענה זו שהתקבלה על ידי שתי ערכאות (שלום ומחוזי), גרמה לכך שסכום הפיצוי שנפסק הוקטן בכ-2/3 !!!!!. דהיינו העיזבון קיבל כ- 1/3 מהנזק שנגרם. לאור פסיקות ביהמ"ש השלום והמחוזי הוגשה בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון, שכן ברגיל לא ניתן לערער פעם שלישית. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וקבע שניכוי הטבת הפנסיה תתבצע מהסכומים שמעל שילוש השכר הממוצע במשק, סכום שאינו מובא ממילא בחישוב ההפסדים בשל ההגבלה בחוק האמורה לעיל. תוצאה זאת הביאה להגדלת הפיצוי שנפסק בביהמ"ש השלום ובמחוזי באופן ניכר, דבר אשר הוביל לתוצאה צודקת והולמת יותר כלפי עיזבונה של פרופ' קפלינסקי נעמי ז"ל.

התובעת ילידת 1980 נפגעה בת"ד בגיל 23. חברת הביטוח כפרה תחילה בחבות ואף העלתה טענה לפיה אין לחייבה לאור מעורבות של התובעת ב"עסקת סמים" לכאורה. טענות אלו נדחו מכל וכל והנתבעת חויבה בתשלום, כאשר פסק הדין עוסק בשאלת הנזק. לקביעת נכותה של התובעת מונו מומחים רפואיים שקבעו כדלקמן: 90.7% בתחום האורתופדיה; 30% בתחום הנוירולוגיה; 25% בתחום הפסיכיאטריה; 38.8% בתחום הכירורגיה הפלסטית; 5% בתחום א.א.ג. מאחר והתובעת הייתה בתחילת דרכה בשוק העבודה וללא בסיס שכר מסודר קבע בימ"ש שבסיס שכרה יעמוד על 6,000 ש"ח וקבע כי איבדה כושר עבודה לחלוטין. בין היתר פסק ביהמ"ש סכומי פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד, עזרת הזולת לעבר ולעתיד (לעתיק נפסק סך של 2,292,000 ש"ח), הוצאות דיור, כאב וסבל, הפסדי פנסיה, ניידות והוצאות רפואיות. סכום נזקי התובעת הועמד על קרוב ל-7,000,000 ש"ח.

משרדנו ייצג את התובע בפסק הדין העקרוני והראשון מסוגו בו עלתה שאלת הכסוי הביטוחי לנהג אשר ביום התאונה לא היה לו רשיון נהיגה בר תוקף שכן לא חידש אותו עקב קנסות חניה . בית המשפט קיבל טענותינו ונפסק שגם במקרה זה יש כיסוי ביטוחי חרף אי התשלום (ובלבד שלא חלפה שנה מיום פקיעת הרשיון ). התובע זכה לפיצוי בגין פציעתו .

המדובר בפסק דין עקרוני של בית המשפט העליון שבו לראשונה נפסק פיצוי לאלמנה בגין הפסדי תמיכה מבעלה המנוח חרף העובדה כי נישאה מחדש. ביהמ"ש העליון קבע שיש חשיבות לעניין קביעת גובה הפיצויים לאלמנה, לשאלה אם ובכמה נופל כושר השתכרותו של הבעל הנוכחי מזה של המנוח. מתוך הראיות שבאו בפני בית-המשפט המחוזי, ברור שכושר השתכרותו של המנוח היה גבוה בצורה ניכרת מזה של הבעל הנוכחי, אך בית-המשפט – אשר סבר שאין חשיבות לפער בכושר ההשתכרות בין השניים, וכי מיום נישואיה לבעל הנוכחי אין האלמנה זכאית לפיצוי על אובדן תמיכה – לא קבע מהו כושר ההשתכרות של הבעל החדש. בנסיבות אלה, הוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי, על-מנת שיחליט מחדש על הפיצוי המגיע לאלמנה בהתחשב, בין היתר, בנתון של הפער בין כושר ההשתכרות של המנוח לזה של הבעל הנוכחי.

תביעת יורשים ותלויים של המנוחה שהייתה בת 68 במותה. המנוחה הייתה אחת המומחים הידועים והמוערכים בארץ בתחום הרפואה הפנימית והראומטולוגיה. במועד התאונה כבר פרשה מעבודתה בבי"ח והשתכרה מחוו"ד פרטיות, יעוץ ועבודה בקופ"ח ועוד. השאלה שניצבה בפני בימ"ש מהו בסיס השכר אותו יש לחשב ועד איזה גיל הייתה צפויה המנוחה להשתכר סכום זה. בבימ"ש הובאו ראיות באשר למומחיותה וההערכה הרבה לה זכתה במקצועה וכן לשיעור רווחיה טרם התאונה. על סמך ראיות אלה ביהמ"ש סטה מהחזקה לפיה בסיס השכר יחושב עד גיל הפרישה הקבוע בחוק (67 שנים), ומצא לנכון לקבוע שהמנוחה הייתה משתכרת כדי שילוש השכר הממוצע במשק עד הגיעה לגיל 75!!! שאלה נוספת לה נדרש בימ"ש האם ילדים בגירים אשר נתמכו ע"י המנוחה יחשבו כ"תלויים" וזכאים לפיצוי בגין הפסדיהם. בימ"ש קיבל טיעון זה וקבע כי על פי הראיות שהובאו 4 מילדי המנוחה יחשבו "תלויים" ונפסק להם פיצוי. ביהמ"ש קבע כמסקנה שהמנוחה ובעלה היו תומכים כספית בכ"א מילדיהם הבגירים שאף להם ילדים משלהם. בסה"כ פסק ביהמ"ש אבדן תמיכה לילדי המנוחה בסך של 287,634 ₪. נזקיה של התובעת הועמדו על 1,662,709 ₪ לפני ניכויים. שאלה נוספת התעוררה בפני בימ"ש האם יש לנכות מהיעזבון את קצבאות הפנסיה המשולמות לאחר הפטירה. בימ"ש קבע כי יש לנכות קצבאות אלה אף שאלה שולמו (בשיעור מורחב יותר) גם טרם התאונה ולאחר פרישת המנוחה מעבודתה, ולכאורה אין לראותם כ"טובת הנאה" שצמחה מהתאונה- תנאי לביצוע הניכוי. על פסק דין זה מוגש ערעור לבימ"ש המחוזי.

המנוח בן 26 נהרג בתאונת דרכים כ-3 חודשים לאחר נישואיו. עובר לתאונה עבד התובע כסייר בחברת "מוקד 101". לאור גילו הצעיר התעוררה מחלוקת באשר לבסיס שכרו, על פיו יקבע שיעור הפיצויים לאלמנתו. על מנת להוכיח כושר השתכרות גבוהה מזה שהיה ערב התאונה, הובאו ראיות באשר להשכלה ותוכניות להתפתחות מקצועית. בין היתר הוכח כי בסיום שירותו למד במכון הטכנולוגי בחולון והשלים את תעודת הבגרות שלו. לאחר מכן, למד למבחן הפסיכומטרי ונרשם ללימודי ניהול טכנולוגי במכון הטכנולוגי בחולון. בתום שנת הלימודים פרש מלימודים אלה, והחל ללמוד במכללת "עתיד" במסלול של הנדסאי רכב, כאשר מטרתו של המנוח הייתה להמשיך ללימודי שמאות רכב. ביהמ"ש הכיר בבסיס שכר שהיה משתפר עם רכישת מקצוע בו החל התובע ללמוד, והעמידו על סך של כ- 7,900 ₪ לעומת שכרו בפועל ערב התאונה שהיה בסך של כ- 5,000 ₪ בלבד. במ"ש פסק לעיזבון סך של 1,303,245 ₪ לפני ניכויים.

כאמור לעיל בימ"ש השלום ובימ"ש המחוזי קבעו כי יש לנכות תגמולי מל"ל רעיוניים אותם התובעות אינן מקבלות בפועל, בשל העובדה שהמנוח לא דיווח על מלא שכרו. התוצאה הייתה נגיסה של כ- 2/3 משיעור הפיצויים שנפסק. תוצאה זו אינה צודקת ואינה נכונה משפטית ולפיכך הוגש ערעור שני בעניין זה והפעם לבימ"ש העליון. בימ"ש העליון בפסק דין מנומק קיבל טענותינו, ביטל קביעות בימ"ש השלום והמחוזי והורה כי יש לבצע ניכוי של גימלאות אותן מקבלות התובעות בפועל בלבד !!! התוצאה הינה כי משיעור הפיצויים אשר הועמד על סך של כ- 1,600,000 ינוכו כ- 470,000 ₪ בלבד במקום 1,000,000 ₪ שנוכו ע"פ קביעת בימ"ש השלום.

בימ"ש המחוזי נדרש בין היתר לשאלה, האם נכון קבע בימ"ש השלום שיש לנכות תגמולי מוסד לביטוח לאומי "רעיוניים" אותם היו זכאיות התובעות לקבל לו היה המנוח מדווח על מלוא שכרו (ובהתאם היה משלם גם דמי ביטוח לאומי) ואשר אותם אינן מקבלות בפועל. ע"פ קביעת בימ"ש השלום נוכו גמלאות המוסד לביטוח לאומי ע"פ 4,500 ₪ לתקופה שעד הגיע המנוח לגיל 35 ומאז לפי 6,500 ₪ כאשר בפועל משולמות גמלאות ע"פ בסיס שכר מדווח בסך של 3,440 ₪. המדובר בפער של למעלה מחצי מליון שקל ! בימ"ש המחוזי קיבל את הערעור באופן חלקי והורה כי יש לבצע ניכוי רעיוני ואולם צמצמו על פי בסיס השכר אשר נקבע ערב מותו של המנוח -4,500 ₪-ולא ע"פ הדירוג שנקבע בפסק דינו של בימ"ש השלום מגיל 35 לפי 6,500 ₪. זאת לאור טענתנו שהתקבלה, לפיה בכל מקרה שיעור גמלאות ביטוח לאומי נקבע ע"פ שכר מדווח ערב התאונה ללא קשר ליכולת גידול עתידי בשכר. יחד עם זאת גם פסק דין זה הותיר את התובעות מקופחות באשר בוצעו ניכויים של גמלאות שאינן מקבלות בפועל !! לפיכך הוגש בקשת רשות ערעור לבימ"ש העליון בנושא זה, ערעור שהתקבל כפי שיפורט להלן.

תביעת עזבונו ויורשות של המנוח שהיה בן 28 כשנהרג בת"ד. התובעות הינן אלמנתו וביתו של המנוח אשר עבד למחייתם כנהג משאית וביצע הובלות בשוק החופשי. אלמנתו הייתה כבת 16.5 במועד התאונה וביתו כבת 9 חודשים בלבד !! הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה שכן יש לראות במנוח כמי שנהג ללא רישיון נהיגה מאחר וע"פ רישום של משרד הרישוי הוברר כי זה האחרון המליץ על זימונו לבדיקה טרם יוארך תוקף רישיונו, מה שלא התבצע בפועל. לטענת חברת הביטוח על המנוח היה לפנות למשרד הרישוי לביצוע הבדיקה (גם אם לא הוכח שזומן אליה), ומשלא עשה כן יש לראות בו כמי שנהג ללא רישיון. בימ"ש דחה טענת חברת הביטוח לפיה לנהג לא היה רישיון תקף לאור ההלכה הפסוקה אותה הצגנו בבימ"ש לפיה כל עוד לא הוכח באופן פוזיטיבי על ידיעת הנהג כי רישיונו נשלל/הותלה, יש לראותו כמי שנוהג עם רישיון תקף. מחלוקת נוספת שהתעוררה היא מהו בסיס שכרו של המנוח מעסק ההובלות, אשר יהווה אמת מידה לפסיקת שיעור הפיצויים להן זכאיות התובעות. זאת מאחר והתובע לא דיווח על מלא הכנסותיו, או ליתר דיוק דיווח על חלק מזערי מהם. בבימ"ש הוצגו תדפיסי בנק המראים הפקדות של סכומים גבוהים מהמדווח. לאור עדויות אלה העריך בימ"ש בסיס שכרו של המנוח בסך של 4,500 ₪ עד הגיעו לגיל 35 ומאז עד גיל פרישה בסך של 6,500 ₪ נטו. ע"פ קביעות אלה הועמד סך הפיצויים שנפסק לתובעות בסך של 1,600,000 ₪, אלא שבימ"ש הורה כי מסכום זה ינוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי בענף נפגעי עבודה ע"פ ערכם שהיה משתלם לו היה המנוח מדווח על מלא הכנסותיו. סכום זה גרע מסה"כ הפיצויים שנפסקו כ- 1,000,000 ₪ ,אשר לטענתנו נוכו שלא כדין ולפיכך הגשנו ערעור לבימ"ש המחוזי.

כאמור לעיל בימ"ש המחוזי קבע את בסיס שכרו הצפוי של המנוח ועל פיו ערך חישוב באשר להפסדי השכר שנגרמו לאלמנתו. חישוב זה נערך ע"י בימ"ש המחוזי שלא בהתאם להלכת "הידות" דבר שהקטין באופן משמעותי את שיעור הפיצוי לו הייתה זכאית אלמנתו. זאת ועוד הורה בימ"ש כי מסכום הפיצויים שנפסק יש לקזז שיעור טובות ההנאה שקיבלה האלמנה ממשרד הביטחון בעת לימודיה (לאחר פטירת בעלה) כ"חיילת משוחררת". אנו ערערנו גם על קביעה זו שכן אין מקום ולא היה בסיס משפטי לניכוי זה באשר הוא משתלם ע"י משרד הביטחון ללא קשר לפטירת בעלה, ולפיכך אינו בר ניכוי. בימ"ש קיבל את הערעור בשני נושאים אלה והורה על הגדלת הפיצוי בהתאם לשיטת הידות ולאחר שביטל את ניכוי תשלומי משרד הביטחון מ- 400,000 ₪ שנפסקו ע"י בימ"ש המחוזי ל- 1,074,000 ₪ !!!!

תביעתה של צעירה שבעלה נהרג בן 25, כשבועיים לאחר הנישואין. המנוח עבד בחברת "אלדן" כמכונאי רכב, תחום בו רכש השכלה וניסיון, ולאור כישוריו, העסיקו אותו מנהליו בחברה, גם בתפקיד של מחלץ רכב. לבני הזוג לא היו ילדים והתובעת גם לא הייתה בהריון, בעת פטירת המנוח. לאחר פטירת המנוח, פנתה התובעת לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו וביקשה להתיר שאיבת זרע מגופת המנוח, על מנת שניתן יהיה להקפיאו ולהשתמש בו להפריית התובעת. בית המשפט נעתר לתובעת ומאוחר יותר בוצעו בה טיפולי הפרייה. במקרה אחד, הטיפול הביא להריון, אולם התובעת עברה הליך של הפלה טבעית. לאור גילו הצעיר של המנוח והיותו בתחילת דרכו המקצועי התבקש בימ"ש להעריך את כושר השתכרותו אשר יהווה את אמת המידה לקביעת הפיצויים לאלמנתו. לשם כך הובאו עדויות ממקום העבודה באשר לכישרונו, יכולותיו, והצפיות באשר לקידומו בדרגות השכר. ביהמ"ש קיבל ראיות אלה ועל בסיסן העריך שתהיה עליה בשכרו של המנוח בשיעור 10% תוך 5 שנים ממותו, ותוך 5 שנים נוספות תהיה עליה נוספת של 20%. ביהמ"ש פסק סך של 524,136 ₪ בגין נזקי התובעת לפני ניכויים (חשוב לציין כי פסק הדין ניתן לפני ששונתה בביהמ"ש העליון ההלכה בדבר "השנים האבודות"). בפסק דינו, שגה בימ"ש ב-2 עניינים שגרעו משיעור הפיצויים אשר היה מגיע לתובעת באופן ניכר ולפיכך הגשנו ערעור על פסק הדין לבימ"ש העליון, ערעור שהתקבל והגדיל שאת שיעור הפיצויים מ- 400,000 ₪ אשר נפסקו בבימ"ש המחוזי ל- 1,074,000 ₪ שנפסקו בבימ"ש העליון.

תביעת עזבונו ויורשיו של המנוח, רב במגזר החרדי שנהרג בת"ד בגיל 36 כשהוא מותיר אלמנה ו-11 ילדים. המדובר בתאונה בה מצא מותו המנוח ביחד עם אימו ,פרופסור לרפואה בעלת שם ומוניטין רב בתחום התמחותה,שנסעה עימו ברכב (תביעת עיזבונה התבררה בתיק אחר שנדון בבימ"ש השלום בירושלים). המנוח היה איש ברוך כישרונות, מבריק וכישרוני באופן יוצא מן הרגיל, והיה מופת בעיני הסובבים אותו. יחד עם זאת לא ניתן היה להראות נתוני הכנסה מדווחים (תלושי שכר/שומות מס) אלא באופן חלקי ומזערי בלבד ביחס לכישוריו. מאחר ועל פי ההלכות הפסוקות בבתי המשפט דיווחי הכנסה הינם ראיות לכאורה לבסיס ההכנסה, הרי שאלמנתו וילדיו היו עלולים ל"צאת וידם על ראשם" בפסיקת בימ"ש לו זה היה מתבסס על תלושי השכר שהוצגו. בבימ"ש נעשתה עבודת פינצטה של הוכחת יכולותיו אחת לאחת על ידי מארג עדויות של חברים, משפחה, עמיתים למקצוע ועוד. כמו כן הוגשו ראייות שהיה בהם לבסס את הטענה באשר ליכולותיו של המנוח. ביהמ"ש קיבל את עמדת התובעים ופסק הפסדי שכר לעבר ולעתיד תוך העמדת בסיס שכר לפי סכומים שהיו בחלקם מדווחים לרשויות המס ובחלקם לא, אך הובאו ראיות לאמיתותם. בקביעת בסיס השכר העתידי הכיר ביהמ"ש בכישוריו ויכולותיו של המנוח וכי שכרו של המנוח היה צפוי להשביח עד כדי שילוש השכר הממוצע במשק, התקרה המותרת בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביהמ"ש פסק סך של 517,502 ₪ בגין אבדן שירותי אב ובעל ובסה"כ הפיצויים הועמדו על סך של 3,933,246 ₪ לפני ניכוי תגמולי במוסד לביטוח לאומי.

המנוח, איש חינוך במקצועו, נהרג בגיל 37 בת"ד כשהוא מותיר אלמנה וארבעה ילדים קטינים. בתאונה נפצעו אשתו ילדיו, ונהרגה ביתו הקטנה. נזקי הגוף של יתר בני המשפחה התבררו בתביעה נפרדת בבימ"ש המחוזי בחיפה. השאלה המרכזית שנדונה בפסק הדין הייתה מהו כושר השתכרותו של המנוח. המנוח בעברו היה מנהל בי"ס אשר יצא לשבתון על מנת להתמסר להקמת ישיבה בה שימש כמנהל. במקביל שימש כמזכיר ישוב. בשל השינוי בתחום התעסוקתי של המנוח בסמוך לתאונה, לא היו נתוני הכנסה ברורים ולפיכך ניטשה מחלוקת באשר לכושר השתכרותו אשר על פיה ייקבע הפיצוי לאלמנתו וילדיו. בבימ"ש הובאו ראיות ועדויות התומכות בכך שהמנוח היה אדם מוכשר בתחום הארגון ומוערך ביותר מבחינה מקצועית. על סמך עדויות אלה העמיד בימ"ש בסיס שכרו של המנוח לעבר על 9,700 ש"ח ואילו לעתיד קבע כי יש להעלות את בסיס השכר מעבר למה שהשתכר בפועל ערב התאונה. בימ"ש העמיד את בסיס השכר לעתיד על כפל השכר הממוצע במשק. בגין אבדן שירותי אב ובעל פסק ביהמ"ש סך של 90,000 ש"ח. עוד פסק ביהמ"ש כי תגמולי ביטוח מנהלים שהתקבלו לאחר מותו של המנוח לא ינוכו מן הפיצוי שפסק ביהמ"ש במסגרת תביעת הפיצויים. (חשוב לציין כי פסק הדין ניתן לפני ששונתה בביהמ"ש העליון ההלכה בדבר "השנים האבודות").

התובע הגיע ברכב מסחרי לכניסה לחניון בניין בו התגורר עד לפני מספר ימים. התובע עצר את הרכב בחלק העליון של המורד היורד אל החניון, מרחק 10-15 מ' מן השער, הכניס את הרכב להילוך חניה (PARKING), וירד במהירות מן הרכב. בשל טעות לא הפעיל את בלם היד. הרכב הוחנה במקום בו הוחנה, על מנת שלא לחסום את יציאתם של כלי רכב מן החניון. התובע ירד רגלית במורד לעבר האינטרקום על מנת לבקש משומר הבניין לפתוח את השער, ולחץ על כפתור האינטרקום. עוד בטרם נפתח השער ע"י השומר, ראה לפתע את הרכב מתדרדר במורד אל עבר השער. התובע רץ אחרי הרכב בניסיון להיכנס לתוכו ולעצרו טרם יגיע לשער אולם הדבר לא עלה בידו. הרכב פרץ את שער החניון, פגע בחלקו האמצעי, הניף חלק זה של השער באוויר מעל גג הרכב, כשזה עדיין תלוי על מסילתו, והמשיך להתדרדר לתוך החניון עד שהתנגש בקיר גרם המדרגות העולה מן החניון לבניין המגורים, המצוי מרחק של כ-7 מ' משער החניון. חלק השער אשר הונף מעל הרכב עם פריצת הרכב לחניון, שרט את גג הרכב לכל אורכו, וצנח מצידו האחר של הרכב עם התקדמותו של הרכב לתוך החניון. בעת צניחתו מגג הרכב, פגע בראשו של התובע אשר רץ מאחורי הרכב. התובע נפל על רצפת החניון ונמצא שם דקות ספורות לאחר מכן כשראשו מדמם. התובע נמצא שוכב על גבו, משמאל לרכב, גופו מקביל לרכב וראשו לכיוון השער. ביהמ"ש המחוזי קיבל גרסתו העובדתית של התובע וקבע כי האירוע מהווה "תאונת דרכים".

התובע, יליד שנת 1969, נפגע באורח קשה בתאונה. במשך יום התאונה, התובע עלה וירד מהסל מספר פעמים לצרכי עבודה, ובשעה 16:00 לערך עלה שוב על הסל בכדי להמשיך את עבודתו, ובמהלך העלייה של הסל כלפי מעלה, בהיותו בגובה של 9 מטרים, התהפך לפתע הסל שבו עמד התובע, והתובע נפל מיד למטה והוטח כנגד תא הנהג של המשאית וממנו על הקרקע. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמשאית ועגורן הסל שמותקן עליה, מהווים יחידה אינטגראלית אחת. מדובר בכלי רכב דו- תכליתי, בעל שני ייעודים מקוריים ומובנים: האחד נסיעה בכביש (כמשאית) והשני הרמה לגובה (כעגורן סל). התובע עשה שימוש בכוח המכאני של הרכב כאשר התרומם עם עגורן הסל לגובה. בעת התאונה המנוע של הרכב הוא שהפעיל את המנוף. גם אילו המנוף היה מופעל בעזרת מנוע עצמאי ונפרד ממנוע המשאית, עדיין היה נחשב כניצול הכוח המכאני של הרכב. התהפכות הסל, כתוצאה משבירת אוזן האיזון, היא סכנה שנמצאת בתחום הסיכון של השימוש בסל ההרמה ובכך מתקיים הקשר הסיבתי בין ניצול הכוח המכאני של הרכב לבין נזקו של התובע. התוצאה הינה, אם כן, כי בענייננו חלה החזקה במרבה בדבר ניצול הכוח המכאני של הרכב ומשכך אירעה "תאונת דרכים" לפי החוק.

נער בן 13 נפגע בת"ד בגינה נפגע פגיעה תפקודית ברגלו שמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורתופדיה העריך ב-60% נכות אורתופדית. כמו כן נקבעה נכות בשיעור 20% בגין צלקות. ביהמ"ש פסק לתובע פיצוי בסך 2,219,308 ₪ שכללו גם פיצוי בגין הפסדי פנסיה לעתיד.

תובע בן 43 נפגע בת"ד בגינה נגרם לו שיתוק מלא של פלג גוף תחתון וחלושה קלה בזרוע שמאל וחוסר תחושה מסוים בכף יד שמאל. בגין השיתוק בגפיים התחתונות נקבעה נכות בשיעור 100% ובגין החולשה ביד שמאל 10% נכות נוספים וכן- 5% נכות בגין חוסר התחושה בכף יד שמאל. ביהמ"ש פסק סכומים הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד ובגין העסקת מטפלים. כמו כן, נפסקו סכומים בגין הפסדי שכר שנגרמו לאשת התובע, אביזרים רפואיים, ואביזרים נלווים. נפסק סך של 200,000 ₪ בגין תרופות וכן סכומים בגין התאמת דיור, ניידות וצריכת חשמל מוגברת. ביהמ"ש שוכנע כי יש לפצות בגין מימון מיוחד של חופשות לנכה ופסק סך של 50,000 ₪ בראש נזק זה. סך הפיצוי כולל שכ"ט עו"ד 6,894,505 ₪.

בעקבותיה נותר משותק בפלג גופו התחתון. מומחית בתחום השיקום קבעה כי נכותו הינה בשיעור 100%. מומחה בתחום הפסיכיאטריה קבע בנוסף נכות בשיעור של 30% ואילו מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית קבע נכות בשיעור 6%. ביהמ"ש פסק כי סך נזקיו של התובע לפני ניכוי תגמולי ביטוח לאומי עומד על 6,379,178 ₪.

התובע בן 22.5 ביום התאונה נפגע כאשר משאית פינוי האשפה בה נהג התהפכה. התובע נותר משותק בארבע גפיים ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 100%. ביהמ"ש העליון העמיד גובה הפיצוי החודשי בגין עזרת שני מטפלים, האחד זר והשני דובר עברית ע"ס 13,000 ₪. ביהמ"ש העליון קבע קביעה עקרונית לפיה קיצור תוחל החיים יחושב ממועד פסק הדין ולא ממועד התאונה. עוד נפסקו לתובע סכומי פיצוי בגין הוצאות לרכישת ואן, התאנות דיור, מיזוג אוויר, תשלום עבור אביזרים נלווים לרבות מיטה חשמלית וכן בגין הוצאות כביסה.

בעניינו של מנוח שנהרג בתאונת דרכים הוגש ערעור לביהמ"ש העליון שנעתר לטענה לפיה יש להעמיד גיל הפרישה של המנוח, שעסק בחייו בתחום המחשבים על גיל 70 במקום גיל 65 שהיה נהוג באותה עת, מתוך הנחה כי בנסיבות מיוחדות ובעיקר במקצועות החופשיים המציאות מצדיקה העמדת גיל הפרישה ופסיקת הפיצויים בגין הפסד כושר השתכרות עד גיל זה.

תביעת רשלנות רפואית נגד בי"ח מאיר בכפר סבא. התובע הגיע לבית החולים עם תלונות על כאבים באשכים, כאשר תלונה זו לא נבדקה ולא נערכה בחינה ושלילה של תסביב אשך. חרף הכחשות בית החולים בית המשפט השתכנע שאכן הטפול היה רשלני ובית החולים לא בדק את התובע כיאות , מה גם שהתיזה שהציג בית החולים לעניין התפתחות תסביב האשך קרסה בחקירה נגדית של מומחי בית החולים . התוצאה היתה שבית החולים חוייב ב80% מנזקי התובע בגין אובדן האשך .

תביעה שהוגשה בגין טיפול שיניים רשלני שביצע הנתבע בתובעת. במהלך הטיפול הנתבע התקין גשר לקוי, ללא התאמה לסגר הטבעי של הפה ובניגוד למקובל. כתוצאה מהטיפול נוצרו כאבים ולחצים על הלסת העליונה, אלו גרמו לשבירת שן ולהזדקקות לטיפול שיקומי שגררו את התובעת לנזק ולהוצאות כספיות ניכרות. הנתבע טען כי טיפל בתובעת ע"פ הנורמות המקובלות וכי הנזקים נגרמו בשל מחדלי התובעת שלא השכילה לקבל את תוכנית הטיפול אשר הוצעה לה על ידו. בימ"ש קבע כי הנתבע התרשל הן בבחירת תוכנית הטיפול לתובעת והן בהיענותו לדרישת התובעת לטפל בלסת התחתונה בלבד, הגם שתוכנית טיפול כזו הייתה בעלת סיכויי הצלחה נמוכים, ובדיעבד אכן נחלה כישלון. בימ"ש קבע עוד כי הנתבע התרשל בכך שטיפל בתובעת בתוכנית טיפול אשר סיכוייה היו מלכתחילה נמוכים ,בהתעלמות מגורמי סיכון אשר קיננו בתובעת, ובכך שביצע גשר קבוע מבלי שביצע קודם גשר זמני דבר שיכול היה למנוע הנזקים. בימ"ש בפסק דינו חייב את הנתבע לשלם לתובעת את נזקיה בסך של 115,000 ₪

תביעה של קטין באמצעות הוריו אשר הוגשה כנגד רופא "מעקב הריון". התביעה הוגשה בגין אי אבחון תסמונת דאון של הקטין במהלך ההיריון. במהלך ההריון נשלחה האם לביצוע בדיקת אולטרה סאונד בה נמצא ממצא מחשיד אשר הצדיק ביצוע "דיקור" שישלול מומים בעובר, אך למרות זאת האם לא הופנתה לביצוע בדיקה זו ו/או יעוץ גנטי. הרופא טען כי שלח את האם לייעוץ גנטי. ביהמ"ש העדיף את גרסת התובעים וקבע כי אימו של הקטין לא הופנתה לבדיקות במועד, כך שלא יכלה לשקול אם ללכת לייעוץ גנטי או לבצע דיקור כאשר היה מומלץ לעשות כן. זאת ועוד ,קבע בימ"ש כי גם לו הייתה מוכחת טענת הרופא ששלח את האם לביצוע בדיקה זו, הרי שזה כשל במעקב אחרי הפניה, כפי שניתן לצפות מרופא המלווה הריון שיעשה. הגם שהתביעה הוגשה 10 שנים לאחר הלידה, נקבע כי התביעה של ההורים לא התיישנה כיוון שכמיטיבים של נזקי הקטין, תביעתם מתיישנת רק לאחר התיישנות תביעת הניזוק. בימ"ש קיבל את התביעה תוך הטלת אשם תורם על התובעים.

בעת התאונה היה התובע בן 14, חניך בתנועת הצופים העבריים. בעת פעילות שהתקיימה בחצר בי"ס שיחק התובע במשחק "3 מקלות" עם חבריו ובעת שביצע קפיצה התנגש בחניך אחר שרכב על אופניים. התובע נפגע ברגל ימין ושורש כף יד ימין, נגרמו לו שברים. ביהמ"ש העמיד נכותו הרפואית של התובע בשיעור 11.56%, את נכות התפקודית בשיעור 6%. בית המשפט קיבל טיעונינו שבסיטואציה שנוצרה תוך כדי פעולה של הצופים אחריות התנועה והמדריכים הינה מלאה ואין רשלנות תורמת של החניך . ביהמ"ש פסק סך של 75,000 ₪ בגין כאב וסבל (עוגמת נפש) וסך של 147,000 ₪ בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד ובסה"כ 222,000 ₪.

התובעת בת 24 נפגעה במקום עבודתה כאשר נכנסה למעלית במקום העבודה ונפלה בפיר מגובה 4 קומות. בדיעבד התברר כי המעלית לא הייתה במקומה עת התובעת פסעה "לתוכה". התביעה הוגשה נגד המעביד, החברה המתחזקת את המעליות וכן כל בעלי בדירות במבנה. הנתבעים טענו כי המעלית הייתה תקינה, וכי הכשל נוצר בשל שימוש "בלתי מושכל" של דיירי הבניין במעלית באופן בו יצרו מעקפים לקריאת המעלית דבר שביטל את מנגנוני ההגנה. הוכח בבימ"ש בראיות ובחוות דעת מומחים כי המעלית הייתה מוזנחת ללא תאורה מתאימה ועוד. בימ"ש דחה את טענות הנתבעים. באשר למעביד נקבע כי עליו לדאוג ולהגן על התובעת גם מפני טענתה שלה ועצם השימוש שעשו עובדיה במעלית מצביע על כך שלא רק שלא דאגו להגן עליה, במיוחד כאשר עבדה רק 5 שבועות במקום אלא שהעלימו מהתובעת את הסכנות והתקלות שהיו במשך השנים בשימוש במעלית זו. ביהמ"ש חייב גם את הדיירים ואת חברת אחזקת המעליות. ביהמ"ש מצא כי נכותה התפקודית של התובע הינה בשיעור של 50%, הגם ששבה למעגל העבודה. ביהמ"ש פסק סכום פיצויים של 2,776,163 ₪ לפני ניכויים.

פגיעה במהלך אימון בפיינטבול התובע, יליד 1983, היה תלמיד במכינה קדם צבאית. לקראת סיום המכינה, השתתפו התלמידים באימון "פיינטבול". לתובע ולחבריו חולק ציוד מגן והתובע הבחין בסדק במסיכה שקיבל. התובע פנה לאחד מהמדריכים במקום וזה פטר אותו בטענות כי מדובר בשריטה קטנה ולא משמעותית ותו לא. במהלך המשחק נורה כדור צבע בשגגה לכיוון עינו של התובע, חדרה את קסדת המגן ופגעה בעינו הימנית. הפגיעה גרמה לתובע, נער בן 19 שנים בלבד במועד האירוע, נזק של ממש לעין. התובע נאלץ לעבור ניתוח קטרקט, השתלת עדשה תוך-עינית וניתוח לתיקון אישון מורחב. לאחר האירוע, ראייתו של התובע לא חזרה לעצמה. הוא החל סובל מסנוורים, ערפול בראייה, אובדן מיקוד, קושי בהתמקדות בפרטים קטנים, טשטוש ראייה ועוד. מומחית שמינה בית המשפט קבעה כי לתובע נותרה נכות בשיעור 9.75% כתוצאה מהתאונה. מארגני משחק ה"פיינטבול" טענו כי לא התרשלו וסיפקו לתובע ציוד תקין ושהתאונה נגרמה בשל אי שמירת כללי הבטיחות ע"י המשתתפים ובהם התובע, בין היתר של איסור ירי מתחת לטווח מינימום המותר. ביהמ"ש דחה את טענות המארגנים וקבע כי הציוד שסופק היה פגום וכי לא ניתן להטיל אשם על התובע אשר אף פנה למדריך שהיה במקום, שאל אותו לגבי המסיכה וזה השיב לו כי מדובר בשריטה פשוטה וכי ניתן להמשיך לשחק. בימ"ש פסק לתובע סכום של כמעט 400,000 ₪ בשל בגין נזקיו הכוללים פגיעה בכושר השתכרות, הוצאות רפואיות וכאב וסבל.

משרדינו יצג בעלים של מחסן אשר נפרץ ותכולתו נגנבה. חברת הביטוח טענה כי מדובר בביום הפריצה והגניבה ובכל מקרה לא הוכח כי היו סימני פריצה גלויים לעין בחדירה אל בית העסק ( מנעולי בית העסק נעלמו ) ולכן אין כיסוי ביטוחי בפוליסת הביטוח. עוד נטען כי האזעקה במקום נוטרלה עם הקוד שהיה ידוע לגנבים, כנראה ולכן אין כיסוי ביטוחי. בית המשפט דחה את טענות חברת הביטוח וקבע, בין היתר, כי מאחר ובפוליסת הביטוח נכתב גם כי פריצה שארעה לעסק באמצעות (מפתחות שהושגו שלא כדין ) גם מכוסה ומאחר ולא הוכח כי מי מבעלי העסק נתן את מפתחות העסק לאחר ( שלא כדין ) כדי שיבצע פריצה, יש כיסוי ביטוחי והמבוטחים קיבלו את מלוא תגמולי הביטוח.

משרדינו יצג בעל טרקטור בשווי של כ- 465,000 ₪ אשר נגנב וחברת הביטוח דחתה את תביעתו. בית המשפט פסק, בהחלטה תקדימית, כי מקום בו חברת ביטוח לא השיבה למבוטח על תביעתו בתקופה הקבועה בחוק ולא נימקה מדוע אין היא משלמת לו תגמולי ביטוח בגין הגניבה, לא תהיה רשאית להתגונן בבית המשפט כנגד התביעה בטענה כל שהיא. עוד פסק בית המשפט שמקרה כזה ( בו חברת הביטוח לא מפרטת במכתב את נימוקי דחית התביעה ) הוא התנהגות בחוסר תם לב של המבטחת והמבוטח זכאי לקבל, בנוסף לפיצויים שמגיעים לו, גם פיצויים עונשיים . במקרה הזה, קיבל התובע, בנוסף לפיצויים שמגיעים לו, הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי דינו גם פיצוי נוסף בסך של כ- 130,000 ₪ בגין כך. לא הוגש ערעור על פסק הדין. כיום, תלויה ועומדת בפני בית המשפט תביעה נוספת על סך של כ- 230,000 ₪ בגין הנזקים העקיפים שנגרמו לתובע עקב המחסור בטרקטור.

תביעה של קטין שנפגע בעת שרכב על קורקינט ממונע. ביהמ"ש נדרש להכרעה האם המדובר ב"רכב מנועי" כהגדרתו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. ביהמ"ש המחוזי פסק שהקורקינט הינו רכב מנועי לפי החוק וכי אין זכאות לפי החוק. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון כשאנו טוענים כי אין מדובר ברכב שעיקר ייעודו לתחבורה אלא ברכב צעצוע התיק ממתין מזה למעלה משנתיים להכרעת בית המשפט העליון ...

משרדנו ייצג נתבע שהוא ראש עיר מכהן בתביעה בגין לשון הרע שהוגשה לבימ"ש המחוזי ע"ס 2,750,000 ₪ על ידי תובע שהוא ראש עיר יוצא. ביהמ"ש לא שוכנע כי הפרסומים הנטענים עונים להגדרת המונח "לשון הרע". מעבר לכך, שוכנע ביהמ"ש שעומדת לנתבע ההגנה של "אמת הפרסום" בהתקיים שני התנאים של עניין לציבור ואמיתות הפרסום, הגם שבפרסומים היה חוסר דיוק מסוים ובמיוחד בשים לב שמדובר בבעלי משרה ציבורית שלציבור יש ענין בדרך התנהלותם. התביעה נגד הנתבע נדחתה. ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין נסתיים בפשרה באופן שהנתבע נתן הודעה לפרוטוקול.

תביעה לפיצוי בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב התובע. רכב התובע בוטח בפוליסה לביטוח רכב נכה הכוללת אביזרים בסכום של 535,875 ₪. לאחר שהרכב נבדק בסמוך לאירוע ע"י שמאי מטעם הנתבעת וקבע כי הרכב הינו "אבדן להלכה" (total loss). הנתבעת התכחשה לבדיקה מטעם השמאי והעלתה טענות בניגוד למוסכם בפוליסת הביטוח. הנתבעת סירבה לשלם לתובע שווי האביזרים בסכום שבוטח בפוליסה וטענה כי יש לנכות בלאי. התביעה הוגשה במסגרת הליך של סדר דין מקוצר, שבו הנתבעת נדרשת לבקש ולקבל מבית המשפט רשות להתגונן. בקשת רשות של הפניקס להתגונן נדחתה ע"י ביהמ"ש ומכאן שזו חויבה לשלם מלוא סכום הביטוח לפי הפוליסה. בימ"ש קיבל טענותינו לפיה תנאי הפוליסה אינם מאפשרים לנתבעת לנכות בלאי, וכי יש לשלם את מלוא שווי האביזרים כערכם בפוליסה. הנתבעת לא השלימה עם פסק דין זה והגישה ערעור התלוי ועומד בבימ"ש המחוזי בתל אביב.

התובע עבד משך שנים רבות כמסגר עד שנפגע בתאונת עבודה. התובע תבע במסגרת פוליסת ביטוח מנהלים שרכש לקבל תגמולי אי כושר לאור העובדה כי לא היה מסוגל לחזור לעבודתו כמסגר וכי אינו מתאים לעבודת ניהול. בימ"ש מינה מומחה תעסוקתי מטעמו אשר קבע כי התובע יכול במומו להשתלב במגוון עיסוקים. למרות חוות דעת מומחה זה, ביהמ"ש קיבל גרסתו של התובע לפיה אינו כשיר לעיסוקים המצריכים ניהול ופיקוח על אחרים ובמיוחד נכון הדבר בהליכי בניה המצריכים לא רק ידע ומומחיות במקצועות הבניה למיניהם אלא אף הסמכה והרשאה פורמאליים אשר בלעדיהם מנוע אדם לעסוק בהם, אישורים שאין לתובע. ביהמ"ש הגיע לדעה חד משמעית כי נשללה מהתובע היכולת לעסוק בעיסוק בעל זיקה לעיסוקו הקודם שהינו עבודת מסגר ופי שהדבר נדרש על פי המבחנים שבהלכה. ביהמ"ש קבע כי התובע הוכיח שהוא עומד בתנאים הנדרשים לזכותו בדמי הביטוח כקבוע בפוליסה וחייב את הנתבעת לשלם לתובע את מלוא סכום התגמול החודשי הקבוע בפוליסה בגין אובדן כושר השתכרות כשהוא משוערך לפי הוראות הפוליסה, וזאת לתקופה שמיום 1.03.01 ועד ליום הגשת התביעה כשהוא ישא ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. כמו כן, ניתן פסק דין הצהרתי לפיו התובע זכאי לקבל מהנתבעת את מלוא תגמולי הביטוח בגין אובדן כושר השתכרות כשהם משוערכים לפי הוראות הפוליסה, מיום הגשת התביעה ועד ליום 1.5.23. לבסוף נקבע כי התובע פטור מתשלום פרמיית הביטוח בגין תגמולים אלה. על פס"ד זה הוגש ערעור לבימ"ש מחוזי, ערעור אשר הסתיים בהסדר פשרה.

נפגע תאונת דרכים זכאי לקבל כסא גלגלים ממונע מקופ"ח- התובע, יליד 1982 נפגע פגיעה רב מערכתית בתאונת דרכים קשה ביום 19/06/08, תאונה אשר הוכרה כתאונת עבודה. נזקיו כללו פגיעת ראש, פגיעה בריאות, שיתוק עצבי ברגל ועוד. התובע ביקש לממש את זכויותיו במוסד לביטוח לאומי אך זה האחרון התנהל בעצלתיים והטיפול בתביעתו התעכב עד מאוד. מצבו הרפואי של התובע התדרדר עד הצורך בשימוש בכסא גלגלים ממונע שעלותו מעל 50,000 ש"ח. הרופא המטפל של התובע בקופה אכן אישר את הצורך בכסא גלגלים ממונע, אלא שלמרות זאת הקופה סירבה לממן לתובע את הכסא בטענה שעל הביטוח הלאומי לקבוע כי אכן קיים צורך כזה וכל זמן שלא מתקבל האישור מהמוסד לביטוח לאומי אין חובה על הקופה לספק את הכסא. תביעה הוגשה לביה"ד האזורי לעבודה בתל אביב שיחייב את הקופה לממן את הכסא. לאחר הגשת התביעה הוזמן התובע לפגישה במשרדי מכבי שם הובטח לו ע"י הגורם האחראי על אישור האביזרים והציוד לנכים כי זה יסופק לו. למרות הבטחה זו בביה"ד "מכבי" התנערה מהתחייבותה ומחבותה. ביה"ד לעבודה דחה את טענות "מכבי" וקבע כי לאחר שהרופא המטפל קבע באופן חד משמעי כי חלה החמרה במצבו של התובע וכעת הוא זקוק לכסא גלגלים חשמלי, אין להטיל עליו חובה להמתין לקביעת הביטוח הלאומי שעלולה להימשך שנים וכי על "מכבי" החובה לספק לתובע את צרכיו הרפואיים והשיקומיים עוד בטרם הוכרה ההחמרה במוסד לביטוח לאומי. פסק דין זה יוצר שינוי של ממש בגישה- התובעים אשר נפגעו בתאונות עבודה לא צריכים להמתין עוד להתנהלות האיטית לעיתים של המוסד לביטוח לאומי ובאפשרותם לקבל אמצעי ריפוי ושיקום ישירות מקופת החולים, אף אם אין הכרה סופית ו/או חד משמעית במוסד לביטוח לאומי. חלה חובה על הקופה לבדוק את צרכיו של הנפגע ואין היא יכולה להסתתר אחרי החלטות/אי החלטות של המוסד לביטוח לאומי שמכוחו היא פועלת.

תביעה של מבוטחת מכבי להחזר בגין הוצאות רפואיות שהוציאה בחו"ל עבור טיפולים מצילי חיים, אשר לא אושרו בזמן אמת, ולפיכך נדרשה לממן בעצמה טיפולים אלו . בית הדין מצא כי נפלו בהתנהלותה ובהחלטתה של ועדת הערר מטעמה פגמים המאיינים את החלטת ועדת הבריאות מבחינה משפטית. לאחר שקילת טענות הצדדים ועמדות המומחים שהובאו הגיע בית הדין למסקנה כי מתקיימים בעניינה של התובעת התנאים המצטברים המזכים בחוק למימון הטיפולים שעברה בארצות הברית במסגרת החוק והתקנות את תוקף החלטתה. בית הדין פסק כי על מכבי לשלם סך של 423,433 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ליום התשלום בפועל וכן סך של 50,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין הוצאות משפט.

ערעור שהוגש ע"י אלמנתו וילדיו של חייל בקבע אשר שם קץ לחייו בירייה בעת שירותו בשל התדרדרות במערכת יחסים בבסיס שהובילה נגדו לאשמות שווא. קצין התגמולים סירב להכיר במשפחתו ע"פ חוק משפחות חיילים שנספו במערכה . קצין התגמולים טען כי אין קשר סיבתי בין תנאי השירות וההתאבדות ולכן דין התביעה להדחות. בבימ"ש נפרשה מערכת היחסים בעדויות שנמסרו ע"י החיילים והמפקדים המעורבים בפרשיה. הוכח כי מותו של המנוח נגרמה בשל תנאי שירותו. בימ"ש קיבל טענת התובעים כי יש קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין תנאי השירות כפי שהוכחו בבימ"ש וההתאבדות. לפיכך קבע בימ"ש כי על קצין התגמולים להכיר במשפחתו ע"פ חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום).

זוהי פרשיה סבוכה שנדונה בפני כמה ערכאות עד שהתובע סוף סוף מיצה את זכותו. הנכה יליד 1969 התגייס לצבא לשירות קרבי כאשר במהלך שירותו עלה על שירטון מערכת יחסיו עם מפקדיו דבר שגרר התנכלויות מצידם שגרמו לפרוץ מחלת הסכיזופרניה. התובע שהשתחרר בפרופיל 21. התובע פנה לקצין התגמולים בתביעה להכרה במצבו כקשור ונובע מהשירות תוך צירוף חוות דעת פסיכיאטרית המאבחנת סכיזופרניה שנגרמה עקב השירות. קצין התגמולים דחה התביעה. קצין התגמולים טען כי התביעה התיישנה שכן הוגשה לאחר חלוף 3 שנים ממועד השחרור. ועדת הערר בתיק ו.ע. 2099/01 שלום ת"א, קיבלה לה טיעון זה וקבעה כי יש למחוק התביעה. על החלטה זו הוגש ערעור לבימ"ש המחוזי (ערעור אזרחי 98 /3876) אשר קיבל טענתנו וקבע כי המדובר "בחבלה רשומה" המאריכה את תקופת ההתיישנות. לפיכך חזר התיק לבירור הקשר הסיבתי בין תנאי השירות והסכיזופרניה , בפני ועדת הערר. לאחר שמיעת עדויות ומומחים בתחום הפסיכיאטריה, ועדת הערר קיבלה את ערעור באופן חלקי וקבעה קשר סיבתי של 50% לשירות הצבאי. ערעור לביהמ"ש המחוזי ע"א (מחוזי תל אביב) 1545/06 הביא להכרה מלאה בקשר הסיבתי המשפטי בין השירות לבין מצבו של התובע- 100% הכרה.